המשקל

המשקל

עבור חלקינו הוא כמעט אלוהים, הוא יודע את האמת והוא חורץ את גורלינו.

אם היינו טובים השבוע או שהגזמנו והתפרענו, אם אנחנו בסדר או לא, אם אנחנו יפים, שווים, או חסרי מעצורים.

אנו חושבים איך הוא יושפע מהסופגניות שאכלנו בחנוכה, כמה נצטרך לרוץ כדי לעזור לו להתייצב או לרדת, וכמה טוב יהיה כשהוא יראה לנו 5 קילו פחות.

אנחנו מעריכים את עצמינו ואנשים אחרים על פיו.

המשקל הוא כמו השעיר לעזאזל,

בגללו אנחנו לא בריאים

בגללו אנחנו לא מאושרים

בגללו אנחנו לא מוצאים זוגיות

בגללו אנחנו לא קונים בגדים חדשים

בגללו אנחנו לא הולכים לארועים

בגללו אנחנו לא מתחילים עם אנשים שמושכים אותנו

כי עד שהוא לא ישתנה אנחנו בחזקת נכשלים במשימה, לא אטרקטיביים מספיק, לא יפים מספיק ולא ראויים.

אז אנחנו מנסים לרצות אותו, עושים דיאטה, סופרים קלוריות, מורידים פחמימות, מוציאים מהבית את כל האויבים, נשקלים כל יום , לפעמים חמש פעמים ביום, נרשמים לחדר כושר ומתפללים שבפעם הבאה שנעלה עליו הוא יעשה עימנו חסד.

אך די במהרה נשברים, ואז מפצים, על רעב והחסך שהצטברו, על האשמה, התסכול ותחושת הכשלון. אז עולים על המשקל כמו להתוודות על חטאינו ולראות מה הנזק, והמחשבה על להתחיל את הכל מהתחלה הופכת להיות בעצמה טריגר לאכילה.

מנסיוני האישי והמקצועי, אני לא רואה איך ההשתעבדות הזו למשקל עוזרת לנו להגיע להרגשה טובה בגופינו, לאכילה בריאה או מספקת, לחיים מלאים ומאושרים. אני תוהה האם סטירת הלחי הזאת שכולנו כבר התרגלנו לקבל בכל פעם שאנו עולים עליו היא זו שבסופו תעזור לנו להרגיש טוב יותר ולאכול בריא יותר או שמא היא המשמרת את העיסוק באכילה והקושי בקבלה שלנו את עצמינו.

כשהמשקל הופך להיות הכלי שבאמצעותו אנו מודדים את עצמינו הדימוי העצמי שלנו רק ילך ויקטן כי מראש רובנו שואפים להגיע למספר לא ריאלי ,שהיינו בו פעם, שראינו בטבלאות, שחישבנו בנוסחאות מופרכות כאלה ואחרות , שהיינו בו לאחר הדיאטה הראשונה שאכלנו מלפפון וגבינה, שנשמע לנו טוב והתקבע לנו בראש. עבור רבים מאיתנו זהו מספר שבו אנו מדמיינים איך אנו מרגישים במקום לנסות להגיע למקום שבו אנו מרגישים טוב, האם חייב להיות לו מספר?

תדמיינו לעצמכם עולם שבו אין משקל, איך הוא יראה? איך אנחנו נראה? האם כולנו נהיה שמנים, לא מאושרים, לא מוצלחים בודדים ונכשלים?

מה היה קורה לנו אם בכל פעם שהיינו עולים על המשקל היינו מקבלים מחמאה במקום סטירת לחי?

מה היה קורה אם לא היתה האפשרות לעלות על המשקל ולמדוד את עצמינו, את האכילה שלנו, את המראה שלנו?

התגובה הראשונה של אנשים שהצגתי בפניהם את השאלה הזאת היתה: אני אוכל בלי סוף, אני אשמין ואשמין, אני לא אדע איפה אני עומדת, מי אני…..

אני חושבת שזו טעות ביסודה, אני לא אומרת שלא נשמין או נרזה. אני לא יודעת. אני רק יודעת שככל שנעיז להתנתק מהמשקל נתחבר יותר לגוף שלנו ולתחושה שלנו בו, במהלך היום, בארוחה ואחריה. וכשאלו ינהלו את האכילה שלנו נשמין אם נבחר לא להיות קשובים, לאכול, עד להרגשת כובד ואי נוחות, נשמין אם מראש אנחנו נמצאים במשקל שכדי לשמור עליו אנחנו צריכים להיות בהימנעות מאוכל רוב הזמן.

ככל שנתנתק מהמשקל לא תהיה לנו ברירה אלא להתחבר לתחושות הגוף שלנו כדי לדעת מה אנחנו מרגישים, נמדוד את עצמינו באמצעות מידות ערכיות יותר, בעיניי, הרגשה פיסית, נוחות בגוף, מראה, תכונות אופי ולא במספרים.

הסרטון הבא הוא טריילר לספר חדש שיצא בארה”ב (שאינני מכירה) אך גם מעביר מסר חשוב שנוגע לכל אחד מאיתנו

חורף חם!

נטע