הסיפור של יעל

“השבוע שוב התעוררו מחשבות הדיאטה, שוב התחלתי לחשוב על איך אני נראית ומה יהיה, על העתיד, על איך שאני רוצה להיות רזה ולעשות ספורט. החלטתי שאני חוזרת לסטודיו סי, ביום ראשון הלכתי והיה מאוד כיף, ביום שני כבר ויתרתי לעצמי.”

מדי כמה זמן יעל פותחת את הפגישה שלנו בשיח הזה, של ה“צריך”. או כמו שאני אוהבת לקרוא לזה : שפת הדיאטה. אחרי תקופה ארוכה שבה יעל נמצאת אצלי בטיפול  זיהינו שכשהיא נלכדת לתוך מחשבות של שפת הדיאטה היא מתרחקת מהיכולת להיות קשובה לצרכים שלה, היא נלכדת להתנהגות אכילה שמהר מאוד מייצרות אצלה מאבק וסבל ומסתיימות בתחושת כשלון ויאוש. התנהגות שאינה אפקטיבית עבורה בטווח הארוך.

יעל מחליטה שהיום היא לא אוכלת שטויות אבל בפועל מסיימת את היום בארוחת ערב שמורכבת מכמה חטיפי שוקולד.

תוך כדי שיחה אני מזהה שאני מתחילה להיסחף איתה בתחושה שאולי הפעם זה יקרה, גם אני הרי כל כך רוצה שהיא תרגיש טוב עם עצמה, שתצליח.  אני מזהה שאני נלכדת יחד איתה ומיד עוצרת את עצמי , תופסת מרחק מהמחשבות שלה ושואלת,  מה קורה לה? למה עכשיו? למה מחשבות הדיאטה שוב מרימות את ראשן אחרי שכבר תקופה מסוימת היא מצליחה להניח להן ומזהה שהן מכשילות אותה כל פעם מחדש.

שאלתי את יעל מה עבר עליה השבוע? אם היו ארועים מיוחדים?

היא סיפרה שהיא עוברת תקופה מאוד לחוצה, היא לקראת סוף הדוקטורט וצריכה להתחיל לכתוב אותו, זה מלחיץ אותה, היא לא יודעת מאיפה להתחיל, יש לה המון עבודה.

לאוכל, להתעסקות באכילה ובדיאטה הרבה פעמים תפקידים רגשיים, הם משמשים כהסחה מהתעסקות בדברים אחרים שקורים בחיינו ושמעוררים רגשות ותחושות לא נוחות ולא נעימות. גם האכילה עצמה היא אמצעי  להפחתת רגשות כמו חרדה, ולפעמים פשוט מאפשרת לנו לא להרגיש.

שאלתי את יעל “אם לא היית מתעסקת כל היום במחשבות דיאטה (כמה אכלתי, איך ארזה, מה אוכל) במה היית מתעסקת?”

יעל ענתה שהיתה צריכה להתמודד עם עבודת הדוקטורט ועם הרגשות שמתעוררים כשחושבת על זה – לחץ, חרדה, חוסר אונים…

זו דוגמא למצב בו הדיאטה וההתעסקות בה משמשים  אמצעי להימנע אי נוחות וכאב וקושי שהם כל כך טבעיים. אך בעצם ההתעסקות בדיאטה בסיטואציה הזאת  מייצרת עבור יעל סבל ורגשות קשים נוספים כיוון שאינה פתרון אמיתי ואפקטיבי עבורה.