אכילה ללא גבולות, פנטזיה או מציאות?

אני: ״אילו מחשבות מונעות ממך להגיע למקום שאליו את רוצה להגיע עם האוכל?״

היא: ״המחשבה שאין גבולות אם לא שמים גבולות. אם לא אגביל את עצמי אני יכולה לאכול ולאכול ולאכול.״

אני זוכרת את עצמי, בתקופה בחיי שבה האכילה שלי היתה מנוהלת ממחשבות על אוכל טוב, כזה שיעזור לי לשמור או לרזות, לעומת אוכל רע, משמין. אוכל מותר מול אוכל אסור. אז, ממש האמנתי שאם לא אגביל את עצמי, אני אוכל כל היום. היתה לי פנטזיה על יום ללא קלוריות נספרות, יום שבו אני יכולה לאכול כל מה שאני רוצה וזה לא יחשב, לא ייאגר. או כמו שמטופלת שלי אומרת, לא יידבק לירכיים. מה אוכל? איך אנצל אותו? קצת דומה לשיחות ופנטזיות של אמי ושלי על זכייה בלוטו. מה נעשה עם הכסף? איזה אוטו נקנה? איך נחלק אותו?

אני מניחה שאם הייתי זוכה בלוטו בטח בהתחלה הייתי יוצאת למסע קניות מטורף, מעין בולמוס של קניות של כל מה שרציתי ולא קניתי עד היום ואז, לאט לאט, הייתי מתרגלת לתזרים הכסף החדש. אולי הבחירות שלי היו משתנות, מנוהלות יותר ממה שאני רוצה ופחות ממה זול יותר, אבל האם בהכרח הייתי קונה הרבה יותר ממה שאני צריכה? או פשוט קונה אחרת? ואולי אפילו פחות?

כשלמדתי להשתחרר משפת הדיאטה ולשאול את עצמי לאיזה אוכל אני רעבה, לעומת מה כדאי או מה מותר לי לאכול, גיליתי שלמרבה הפלא גם לי יש גבולות. אני לא יכולה לאכול בלי סוף. בשלב כלשהו אני באמת לא רוצה ולא מרגישה שאני צריכה. גיליתי שכשאני אוכלת את האוכל שאליו אני רעבה, כשאני באמת מאפשרת לעצמי, נותנת הרשאה פנימית, חופש, משתחררת מהפחד, אני לא כל הזמן חושקת ומפנטזת עליו ורוצה רק עוד כמו שדמיינתי ופחדתי שיקרה. גיליתי שכשאני נותנת לעצמי לגיטימציה וחופש לאכול מהכל ולהנות, בשלב מסוים מגיעות תחושות הסיפוק והשובע, וכשתחושות אלה מגיעות אני פחות נהנית מהטעם, התאבון קטן, ומחליפה אותו תחושת מלאות ושובע. כאילו משהו נסגר, זהו, הייתי רעבה, אכלתי והגעתי על סיפוקי. וכך באופן טבעי אני עוצרת, בלי לעצור את עצמי. כי אני רוצה להישאר בתחושת ההנאה, כי אני יודעת שכשארצה עוד תמיד יהיה עוד וזה לא רק היום. וכן לפעמים זה גם קצת מבאס לגלות שנשאר עוד אוכל טעים בצלחת או שלא הצלחתי לטעום מהכל אבל אני באמת לא רוצה יותר.

:) איזה כיף שכל יום הוא הזדמנות חדשה לאכול את מה שאני אוהבת

נטע